בסרטו "מעבר למילים" מספר המוזיקאי אמיר פרלמן את מסע חייו האישי דרך עולמו של הניגון היהודי. על גילוי הנשמה, השתיקה והגעגוע למורתו ימימה אביטל
הסרט "מעבר למילים", יצירה מקורית שעתידה להפוך לסדרת איכות, מתאר את גלגולו של הניגון החל משירת הלויים בבית המקדש, דרך ניגונים חסידיים ועד לימינו. באוקטובר האחרון זכה הסרט בתואר "סרט הטלוויזיה הטוב ביותר" בפסטיבל "עין יהודית" שנערך באשקלון. בהחלטת השופטים נכתב: "פרלמן מצליח ליצור קשרים ייחודים עם המרואיינים, המביאים את האנשים לספר סיפורים מרגשים ולהשמיע ניגונים המביאים את הצופה להתרגשות… מגוון המרואיינים מייצר פסיפס של נקודות מבט ומעשיר את הידע על הנושא".
"פרלמן" המוזכר הוא המוסיקאי אמיר פרלמן שחקר את מהות הניגון במשך ארבע שנים. בסרט מתועדות שיחות שלו עם רבנים, מרצים, אנשי רוח ותרבות. ליצירת הסרט חברו אליו הבמאי והתסריטאי רוביק פייגין והעורך גיא דגן, ויחד הם יצרו סרט עומק שעוסק בתפקיד הניגון כמכונן זהות – הניגון ככלי תיאורגי שמאפשר לאדם להשפיע בעולמות עליונים, הניגון ככלי פסיכולוגי שיוצר שינוי מהותי באדם ואמצעי שדרכו יכול האדם להידבק בבוראו.
חיבור אל השורש
מסעו של אמיר נע בין ירושלים של בית המקדש לסמטאות צפת העתיקה, והוא מרחיק עד אוקראינה, שם הוא פוגש את הניגון של בעל ה"תניא" ר' שניאור זלמן מלאדי, שהוא צאצא ישיר שלו. במידה מסוימת ההתחקות של אמיר אחר שורשי הניגון מהדהדת את מסע חייו האישי שנע בין ארצות וצלילים, החל מילדותו המוקדמת בארצות הברית ועד לשנים שבהן נדד בין הודו לאירופה לפני חזרתו לארץ. אמיר למד וניגן עם גדולי המוסיקאים של הודו, ארמניה ואירופה. הסגנון שגיבש לעצמו הוא מעין ג'ז פיוז'ן עשיר בנגיעות אתניות, שנע בין השפעות מוזיקליות שונות לבין חותמו האישי המובהק.
אמיר חי ונושם את המוסיקה. את מרבית שעות יומו הוא מעביר בסטודיו שלו בעמיקם הפסטורלית, שם הוא מלמד תלמידים רבים ויוצר. המוסיקה היא הפסקול שמספר את חייו וזהותו. עם זאת, הניגון היהודי היה זרוק במשך שנים רבות ב"ערמת הגרוטאות התרבותית" בחצר האחורית של חייו, וכשיום אחד נתקל בו היה הדבר עבורו גילוי מרעיש ששלח אותו למסע שורשים תרבותי.
"אני מאמין שהמוסיקה מתהלכת עם כל הרגשות והצרכים האנושיים. לניגון יש יכולת להחזיר דברים נשמתיים, מקדמת דנא, מגלגולים קודמים ומעולמות שרחוקים מאיתנו", אומר אמיר. "כל הדתות ידעו לזהות את כוח המוסיקה ולשלב אותה בטקסיות של מחזור החיים – בלידה, בקבורה ובטקסי חניכה. אין אף תרבות בעולם שבה טקסים אלו אינם מלווים במנגינה או בקצב. כולם זיהו את השפעת הכוח מהלך הקסמים הזה שנקרא מוסיקה על נפש האדם. זה כלי שעוזר לנו למצות רגש כזה או אחר", הוא מציין בפניי.
בכל זאת, לניגון היהודי יש מעמד קצת אחר, אליטיסטי אפילו, שמבדל את עצמו מכל מוסיקה?
"יש להבחין בין סוגי ניגון. יש ניגונים שמכוונים לרגליים, שהם ניגוני שמחה או ניגוני ריקוד. יש ניגונים שמכוונים לכבד, כמו ניגוני קינות שהם ביטוי לעצב. יש ניגונים שהולכים ללב. ישנם ניגוני כיסופים שהולכים למקום הכי טהור וגבוה שיש. יש גם ניגונים שבאים מעולמות עליונים ומקבילים לארבעת העולמות".
ההיררכיה בין הניגונים שאליה מפנה אמיר את תשומת לבי מוזכרת בתורות חסידיות שונות. האדמו"ר השישי של חב"ד, הרב יוסף יצחק שניאורסון, הגדיר שלושה מיני ניגונים: ניגון מכוון – ניגון שחובר על ידי אחד האדמו"רים וכל תו ותנועה בו רומזים לרזי תורה; ניגון ממולא – ניגון שחובר על ידי גדולי החסידים והוא ביטוי לרגש ותנועות פנימיות בעבודת ה'; וניגון שוטה – ניגון שלא נוצר מתוך מחשבה והתבוננות.
בסרט "מעבר למילים" נראה שעיקר המיקוד הוא בניסיון להבין את כוחו של הניגון המכוון.
"הניגונים המכוונים או ניגוני דבקות מבטאים מצב תודעתי שבו אדם דרך ביטול עצמי מגיע הכי קרוב שאפשר לבורא. הדבקות היא בעצם העלמת הדבר שעומד בינינו לבינו, תחושת הישות העצמית שלנו. ברגע שאדם מצליח לשים בצד את עצמו ולחוות את הקיום הכי בסיסי ולו לרגע הוא חש את הבורא. אבל זה מצב שיותר קל לדבר עליו מאשר להיות בו. רובנו מסתובבים עם 'רשימו', הבזקים של רגעים שבהם חווינו מצב זה. הניגונים באים לדלות מתוכך את מה שהיה שלך ובתוכך כל הזמן. הניגונים מעולמות עליונים באים לתקן, לחבר אותך לשורש הנשמה שלך".
"הניגון עוזר לאדם להגיע מעבר למה שהשכל מסוגל לתפוס". אמיר פרלמן, מתוך הסרט "מעבר למילים"
צילום: נועם טייך ואלברט אדוט
השפעה מן הסובב
המעמד המיוחד שהניגון קיבל בחסידות מפליא לאור האיסור על נגינה לאחר חורבן בית המקדש. בכל זאת, אנו רואים שהניגונים גולשים החוצה מתוך בית כנסת ונכנסים לכל שמחה ולכל התוועדות חסידית.
"אחרי החורבן הרבה אנשים ראו את זה כסוף הדרך. הייתה אכן גזֵרה על כלי זמר אך היא מעולם לא נתקיימה. זה נוגד את הטבע האנושי. אי אפשר לקחת לאדם את המוסיקה, כי פירוש הדבר לקחת משהו שלא משאיר אותו אדם".
מה השתנה לדעתך בניגון מאז חורבן הבית?
"אני חושב שברבות השנים נוצרה סיטואציה מאוד מיוחדת שבה הפכנו להיות סינתזה חד פעמית כמעט של מוסיקת עולם, כל סוג של מוסיקה. לכל קהילה יהודית היה מאז ומתמיד הכרח להיבדל כדי לשמור על זהותה. מבחינות רבות הן הצליחו וההלכה נשארה אותה הלכה. אלא שבניגון זה לא קרה. שם אי אפשר שלא לספוג השפעות כי קשה מאוד לאטום את האוזניים מלשמוע.
"העובדה שאלפיים שנה אחר כך כל הספוגים הקטנים שקלטו פיסות תרבות מכל העולם חזרו לכור מחצבתנו, לארץ ישראל, והניגונים, הפיוטים, נפתחים פה מחדש – זה מבחינתי סוג של גאולה".
הסרט שלך לא ממש מתעסק בכרונולוגיה היסטורית.
"נכון. הסרט עוסק בשאלות־ למה לנו הניגונים האלו? מה הם עשו ומה הם עושים עבורנו? בבית המקדש אנחנו יודעים מה היה תפקיד הניגון. הצורך שהנגינה באה לענות עליו, הניגון כנותן מזור לאותה בעיה, זאת צורה שחוזרת על עצמה אצל הפייטנים, אצל הבעש"ט ואף אצל חוג יורדי המרכבה. עקבתי אחר מקומות שבהם יש השוואת צורה כדי להקיש מזה על זה.
"מהמסורת הפייטנית ועד למסורת החסידית קרה מהלך שבו הנגינה הפכה להיות לא רק בשירות הטקסט ולא רק אמצעי שמעורר את האדם לתשובה או מביא להתעלות. במסורת החסידית הניגון מקבל אוטונומיה ומשמש בפני עצמו. מימי הבעל שם טוב הניגון הופך אמצעי לקשר בין נשמת התלמיד ורבו, מחולל תיקוני נפש באדם ומשפיע בעולמות עליונים.
"אי הכפיפות למילה מאפשרת פנייה לרמות רוחניות שמעבר למחשבה ודיבור. כך מסופר על האדמו"ר הראשון של חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, שכשהיה בא אליו חסיד להתייעצות ולשונו נאלמה דום מרוב התרגשות היה מצווה עליו הרבי לנגן ניגון וכך ידע בדיוק לאיזה תיקון הוא זקוק ומה מעיב על נפשו", מספר אמיר.
מעלית בשירות הקודש
"במסורות חסידיות שונות, דוגמת מודז'יץ, ברסלב וחב"ד, יש אמירות רבות וסיפורים על האופן שבו באמצעות ניגון מסוים האדמו"ר מנקה חלקים לא טובים בחסיד, כפי שהתבטא פעם רבי יוסף יצחק שניאורסון, חותנו של הרבי מללובביץ': 'און דעם ניגון קול דודי דופק איז דער רבי סקראבעט א נשמה, ער נעמט אראפ א סירכא!" ("עם הניגון קול דודי דופק הוא הרבי מנקה את הנשמה ומסיר ממנה את הלכלוך").
באיזה אופן זה פועל לדעתך?
"הניגון עוזר לאדם להגיע עמוק יותר, מעבר למה שהתפיסה והשכל מסוגלים לתפוס. הניגון מסוגל להגיע לאותו מקום שבו המילים כבר נגמרו מזמן אבל יש עוד ואתה חש את זה. הניגון ייקח אותך לשם. זאת מעין מעלית שעובדת בשירות הקודש, שיורדת ריקה ועולה מלאה. כשאדם פשוט יושב עם אדמו"ר או עם אדם שכליו ומידותיו מתוקנים והוא שומע מפיו ניגון מכוון – יש סוג של חוק כלים שלובים נפשי. אותו אדם נושק לשולי הקדושה, ויש חומר שעובר ביניהם מבחינה נפשית. גם אקטיבית וגם פסיבית, בין אם הוא משתתף או רק מקשיב, הניגון מסוגל לחולל תיקון אמיתי בנפשו. אין לו יכולת להבין את התובנות שעזרו לתיקון להתרחש. אין שלמות שכלית בזכות זה אבל הניגון עדיין עושה את שלו. גם בבית המקדש היה מגיע עַם ישראל על כל גווניו, תלמידי חכמים ופלאחים כאחד, ועל ידי הטקס, עבודת הכהנים והניגון של הלווים, היו כולם עולים לאותה מדרגה.
"לאורך הדורות הייתה זהירות רבה סביב הניגונים והפיוטים, ניסיון לשמור אותם רק לתחומי הקדושה. במקומות רבים ובתורות חסידיות שונות הדגישו גם את חשיבות המנגן, שיהיה מנגן כשר. רבי נחמן באחת מתורותיו אמר שניגון שאינו בקדושה הוא כמו יללה שאין בכוחה להחיות את הנפש.
"הסכנה של הניגון לאחר חורבן הבית – מזה פחד ר' יוחנן בן זכאי ובהמשך גם הרמב"ם – הייתה שאם אשב על אותו שולחן עם שכן שלי שהוא מוסלמי ונשתה יין ונשיר, בשלב הבא ילדינו יתבוללו ואין דרך לעצור זאת. אחד ההסברים לגורלו המר של אלישע בן אבויה הוא שלא פסק זמר יווני מפיו. זאת דוגמה להשפעה המקלקלת של הניגון הלא נכון. לניגון יש כוח חזק, והפחד הוא שאם תשמע אותו ממנגן לא כשר הוא יוכל לעשות נזק לנפש שלך. לכן חשוב גם המקום שהמנגן נמצא בו ולא רק מה הוא מנגן".
אם כי ההשפעות מבחוץ על הניגון היהודי היו רבות. ידועים הסיפורים על ניגונים שהבעש"ט ותלמידיו פדו מרועי צאן פשוטים באוקראינה.
"העובדה שמישהו הוא נוצרי או מוסלמי לא פוסלת את המוסיקה שלו, כמו שהעובדה שאדם הוא יהודי לא מכשירה אותו. הרבה פעמים מנצנץ אצל גוי משהו עצום. באך, שהיה לותריאני, עשה מוסיקה לשמה. הידע שצמח ממנו זה חכמה בגויים תאמין! היפה בניגון זה שהוא לא מנותק מכלום וכך אפשר למשל לראות השפעה של מארשים פולניים ועוד. המטרה היא שמקדשת, הכוונה. אם המטרה היא לקרב את האדם לבוראו, לעלות בקודש, לתקן משהו נשמתי – אז המוזיקה קדושה".
אחד מסממני ניגוני הדבקות הוא הנוכחות החזקה של השקט שקיים בין הצלילים ובין תנועות שונות בניגון. מעין נוכחות נעדרת שיוצרת את היש, ריק שמנכיח ומדייק כל תו ותו. תוך כדי צפייה בסרט שמתי לב שגם בנגינת האנסמבל שלך, "שירה חדשה לירושלים", אתה נותן המון דגש על פסקי הזמן האלה.
"השתיקה היא הסימן לכבוד הכי גדול שיש. השקט הוא אחד התווים הכי חזקים על הפלטה של המוזיקאי. בימינו אנחנו כל כך מוצפים ברעשים וצלילים שהשקט מקבל עוד יותר עוצמה. אני חושב שהשתיקה עושה את הניגון. היא נותנת המון כוח לצלילים. כמוזיקאי, אם צייר מצייר על קנבס אנחנו מציירים על שקט. הבעיה בהלחנת ניגונים מקודשים על רקע של רוקנרול היא היעדר השקט. לכן צריכים להיות זהירים בעיבודים עכשוויים לניגונים עתיקים".
"אי אפשר לקחת לאדם את המוסיקה". פרלמן ואנסמבל "שירה חדשה"
צילום: Nse2710
שורש נשמתה
אחת הדמויות המעצבות בחייו של פרלמן היא המורה הרוחנית ימימה אביטל. השניים שוחחו לעתים קרובות ואותה מחיצה שהייתה קיימת פעמים רבות בינה לבין תלמידיה לא הייתה קיימת בקשר שלה עם אמיר, שבו ראתה מעין בן. ברגעים קשים בחייו היא הייתה לו לעזר. אחרי תאונה קשה שחווה בדרך נס סייעה להציל אותו מפגיעה של ממש. היא גם צפתה את המשך חייו כשהוא עוד לא הבין לגמרי את כוונתה.
את שיעוריה ב"חשיבה הכרתית" נהגה ימימה לפתוח פעמים רבות בניגון. בלימוד הדריכה ימימה את תלמידיה לעבודת נפש, לניקוי חסימות מילדות שהפכו לדפוסים, מתוך חיבור לטוב הפנימי ודרך כלים מעשיים כמו הקשבה, המתנה, זיהוי ועוד. רבים הסיפורים על ניסים שחוללה ועל דברים שראתה וקלטה. תלמידים רבים חזרו בתשובה בעקבות הלימוד למרות שברבים מהחלקים שהעבירה אין כלל דיבור על הדת.
כשאני שואלת את אמיר על ימימה הוא זהיר. הפרטיות והצניעות אפיינו אותה. היא ראתה בעצמה צינור שמעביר שפע שהוא לא שלה ולכן חזרה והדגישה בפני תלמידיה שלא היא העיקר.
“ימימה לא לימדה דעת במובן רגיל. היא דיברה ישר אל הלב. השירה אצלה הייתה חלק מלעורר את הלב להקשיב לדברים שהיא אומרת. היא הייתה שרה כמו מלאך אבל מעולם לא הסכימה שיקליטו אותה. בשירה יכלו לשמוע כמה היא מדויקת. הניגון יחד איתה העביר משהו משורש נשמתה גם לתלמידיה. היא השתמשה בניגון בתחילת השיעורים כדרך לעורר מקום פנימי ולהכשיר את לבבות תלמידיה ללימוד מנוכחות מקשיבה, פתוחה ומחוברת“, נאנח אמיר ורגש הגעגוע ניכר בקולו.
באלבומו “שירה חדשה לירושלים“ אמיר מקדיש לימימה ניגון שחובר בהתבסס על ניגון שהיא השמיעה לו. “כשהייתי כותב משהו היה לי חשוב להשמיע את זה לימימה. הרבה פעמים הייתי מנגן לה משהו שהיה לי בראש, אבל בגלל מגבלות הגיטרה שעליה אני מנגן הייתי צריך תוך כדי נגינה לשנות כמה תווים על מנת להתאים בין מה שיש לי בראש לכלי הנגינה. היא הייתה שמה לב לזה והייתה עוצרת אותי ואומרת – ‘זה לא אמור להיות כך‘, ושרה את התו שהיה צריך להיות במקור. היא ידעה בדיוק איזה תו זז, איפה עשיתי התאמות. היא הייתה הוכחה ניצחת עבורי לכך שיש שלמות בניגון, שיש לו הדיוק שלו. זאת לא מקריות שהוא בא אליי כך.
“בעקבות החוויה הזו הבנתי שחסידים וצדיקים שהורידו לכאן ניגונים הורידו אותם בשלמותם מעולמות עליונים, שהם רק היו מעין צינור שמנגיש משהו קיים. ‘היום אם בקולו תשמעו‘, בשבילי זה צו פנימי שאומר להקשיב למשהו ששם כל הזמן וממתין שידלו אותו מתוך מעיין אינסופי של ניגונים“.
מפתחות הלב
אמיר מאמין שהניגון יוצר רטט פנימי שמשפיע על חלק מסוים בנפש, וגורם לו להגיב לרטט. בתרגום רעיון זה למדיה הקולנועית פרלמן מנסה לפתוח צוהר למקום הזה שקיים בכל אחד. בניגוד לקריאת ספר או מאמר, בקולנוע הצופה ספון בחוויה שמעוררת את כל החושים. הנגינה המופלאה של אנסמבל "שירה חדשה לירושלים", שמלווה את הסרט לכל אורכו, מאפשרת לצופה לא רק ללמוד על הניגון אלא גם לחוות את מה שהוא מחולל.
אדם יכול לעשות עבודה נפשית אמיתית באמצעות ניגונים?
"אני מאמין שזאת הייתה עבודת הלווים באמת – להפעיל בנפש האדם את הדבר הזה שהיה קיים שם ממילא. ימימה אמרה לי פעם: אדם יכול להגיע למצב תודעתי על ידי שהמילים נעשות מובנות לו והתובנות מחלחלות ללב על ידי הסכמת הלב. זה יכול להיות הפוך – שאתה זורע זרעים של הסכמה בלב והם עולים לתודעה, נהפכים להיות הכרה, הבנה. במקום שהמילים יתגבשו ויקבלו צורה, יחלחלו ללב, המנגינה נשתלת בלב", מצטט אמיר את מורתו האהובה וחיוך עולה על פניו. "מהלב המנגינה עולה. היא אמרה שהניגונים הם המפתחות לדלת האחורית, כך תיארה זאת".
בימים אלו פרלמן וחבריו מסתובבים ברחבי הארץ מהקרנה להקרנה. במקביל הם מנסים לגייס כסף כדי להתחיל לעבוד על המשך הסדרה. הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה בשלהי הקיץ בפסטיבל ל"מוסיקה מקודשת" בין חומות העיר העתיקה בירושלים. למרגלות המסך שעליו הוקרן הסרט ניגנו אמיר ואנסמבל "שירה חדשה לירושלים" ניגונים ופיוטים, וכל מי שהיה שם חש, מעבר לכל המילים וההסברים, את הכוח שיש בכל צליל, בכל תו, לחלחל לחגווים הפנימיים ולהצמיח משם חיים חדשים.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אדר א' תשע"ד, 21.2.2014
